ההגנה על סוד מסחרי נמנית בפרק ב' לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999. בחוק זה מוגדר סוד מסחרי כ"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".
ההגדרה אינה מגבילה את צורתו של הסוד המסחרי, כלומר: הוא יכול להיות בצורת נוסחה, טבלה, תוכנית, שיטת עבודה, המצאה או צירוף של מידע שנאסף בעמל. בהתאם, סוד מסחרי יכול להיות למשל נוסחה לתרכובת כימית (כגון הנוסחה לייצור המשקה "קוקה קולה"), תהליך ייצור, סוד הטיפול או השימור של מוצרים, תרשים או תוכנית של מכונה ואפילו רשימת לקוחות.
עם זאת, החוק קובע כמה תנאי יסוד להענקת ההגנה על סוד מסחרי:
נקיטת אותם "אמצעים סבירים" היא קריטית לקיום ההגנה, ועל בעלי עסקים וחברות לגבש מדיניות שמירה על סודות מסחריים שתאפשר להוכיח שאכן הסוד המסחרי נשמר. כך, למשל, אי נעילתו של מחשב המכיל מידע סודי יכולה להיחשב כאי שימוש באמצעים סבירים לאבטחת הסודיות של הסוד המסחרי, בעוד החתמת עובדים על הסכם סודיות, סעיפי אי-תחרות והפצת תזכיר לעובדים בעניין חובת שמירת הסודיות ייחשבו כאמצעים סבירים להגנת הסוד המסחרי. גם סימון מסמכים סודיים ככאלה וגריסתם לאחר שימוש או שילוט המגביל גישה לאזורים בעסק שבהם מצויים סודות מסחריים יכולים להוכיח את קיומם של אמצעים סבירים.
